כשהאנדלוסית וריבו נפגשו למופע אחד
לקראת סיום החורף ושירת הבקשות, הלכתי למסע שורשים מוזיקלי עם התזמורת האנדלוסית וישי ריבו וניסיתי להבין האם ב2018 עדין אפשר להצליח לחדש ובעיקר לרגש עם מוזיקה מלפני מאות שנים| ביקורת מופע
שנים אני מתפללת במניין אשכנזי, על אף שאני מרוקאית משני הצדדים. לא מתוך קטע של "להשתכנז", פשוט משהו בחיבור בין הקצוות השונים תפס לי את הלב ובעיקר גרם לי (כמעט) לשכוח את אותם הסלסולים הארוכים והצלילים שמאפיינים כל כך את התפילות של יהדות מרוקו. לקראת סיום החורף ואיתו גם סיום שירת הבקשות הלכתי לקונצרט האחרון לעונה של התזמורת האנדלוסית שאירחה את ישי ריבו, אמיל זריהן ואמנים נוספים. במטרה להתחבר קצת לשורשים וללמוד על הורמוניה אמיתית ומסורת.
החלק הצעיר בנינו ודאי מרים גבה לחיבור המילים קונצרטים, תזמורת ואנדלוסית שנשמעות מיושנות ל2018. והוא לא טועה, אבל מפסיד משהו גדול יותר בין השורות- ישן זה משובח לפחות כשמדובר ביין או במוזיקה. למרות שחדשנות אפשר למצוא גם במופע הזה, תלוי מאיזה זווית של ריבו אתם מסתכלים.
צילום: רפי דלויה